לשבת ב 63 וברודאווי. בצנטרום של העולם, לינקולן סנטר, מנהטן ניו יורק.
בסטארבקס עם קפה חם, מוסיקה נעימה קצבית, כשבחוץ קור אימים – לישראלים, לניו יורקים כנראה מרגיש נעים עד קריר..
בחוץ הכל נקי, נקי שאחרי הגשם, והכל כ"כ יוקרתי ומפתה, מנצנץ עוד מאורות הכריסטמס וסוף שנה. ואנשים במעילים חמים וכובעים פוסעים בצעדים מהירים מי יותר מי פחות, כולם בדרך לאנשהו.
יושבת ומתכננת לי את המשך המסע, מה היום ומה לדחות למחר ובאיזה חנות עוד חייבת לעבור. ומהרהרת על חיים ומשמעות…
והנה נכנסת אשה עמוסה שקיות ומזוודה. לא, לא שקיות של קניות, יותר כאילו סוחבת את הבית איתה בשקיות. כובע גדול על הראש כך שלא ממש מצליחה לראות את הפנים שלה. והיא ממלמלת לעצמה. קצת מצחקקת. היא יוצאת החוצה, נכנסת חזרה, פוסעת בכפכפי עקב קטנים מרשרשים לא תואמים את מידתה ולא את העונה. פורסת את השקיות על 3 כסאות לידי ונעלמת. חוזרת אחרי כמה דקות פושטת מעיל ועוד סוודר ומניחה על עצמה זקט אחר ועוד סוודר גדול אחר. ושוב מסדרת את הכסאות גוררת אותם ימינה ושמאלה אחור ולפנים ומעבירה את השקיות מאחד לשני. מוציאה עוד משהו מהשקית ומעבירה לשקית אחרת. ומתיישבת.
ואני כבר סיימתי מזמן את הקפה אבל סקרנית להבין מה קורה עם האשה הזאת. ומחכה.
מתחיל להיות כבר מאוחר, רוצה לחזור למלון לשים ראש במיטה חמה.
וזאת שלידי? יש לי הרגשה שתבלה פה בסטארבקס עד שיסגרו או יגרשו אותה ואז תחפש לה מקום אחר להתחמם בו.
קצת עבר לי החשק לקניות (טוב נו לפחות להיום..) חיים ומשמעות.
