יומיים בניו יורק כמיקרו קוסמוס של חיי. ניסיתי לבנות לעצמי יומיים בניו יורק בדרך לנסיעת עבודה. חיפשתי איזה איזון או אולי טעימה מכל הדברים הנפלאים שיש לעיר הזאת להציע. ואיך אפשר בכלל הרי אפשר לבלות פה ימים רק להסתובב במוזיאונים או ברחובות, שלא לדבר על שעות שלמות שאפשר להאבד בחנויות הגדולות ובבתי הכלבו המסחררים. ואיפה התרבות, המועדונים, ההצגות הקונצרטים ואיך אפשר לבחור בכלל בכל השפע הזה. ומה לאכול, הרי גם פה תנסה רק לעקוב אחרי כל המסעדות, הברסריס והבייקריס שפשוט חייבים לנסות והתעייפת רק מלנסות.
וכך גם אצלי לאחרונה ואולי אצל כולנו מנסים לנשום תוך כדי מרוץ במאה ה 21 מלאת השפע ומזמן זה כבר לא רק ארץ אפשרויות בלתי מוגבלות אלא כפר גלובלי. ותנסה לאזן בין עבודה וחיים וחברים ומשפחה ועצמך בתוך כל העולם הזה המפתה האינסופי עם הפרעת הקשב והריכוז שלנו. נדמה שפעם חיו פשוט יותר. זוכרת את אבא שלי חוזר מהעבודה ב5 כל יום באוטובוס, מתיישב לשולחן תמיד לאותה עגבניה ובצל בשמן זית ופרוסת לחם שחור. אח"כ פורש לחדר השינה לשעת האזנה לתקליט. כן תקליט שלם. לא זפזופים תכופים בסרטונים ביוטיוב, מקשיבים לאמן לשיר אחד במקרה הטוב לשניים, ואצל הדור הבא נדמה שבכלל גם זה יותר מדי ואולי דקת האזנה ממצה וניתן לעבור לסרטון הבא. ובערב אחרי הארוחה היה מתיישב לראות מבט ב 8 ואחכ לקרוא בספר עב הכרס שלו. כך כל ערב. ואיפה אני יכולה עכשיו לקרא ספר עב כרס.
לקחתי את עמוס עוז מהורי "על אהבה וחושך" 600 עמודים ונראה שאם לא אתפטר מהעבודה לא אסיים אותו בשנה הקרובה. כמה חיי רחוקים ב 180 מעלות מעולם מסודר שכזה שחיו בו. היום עם שעות עבודה גמישות אפשר הרי לזגזג כל הזמן בין פגישות, זמן משרד, עבודה מהבית, מיילים ב 12 בלילה, ריצה, מאמאנט, פילטיס, נגינה, קריאה, האזנה, לשבת עם הילד ועם הילדה וגם עם השלישי, כן בנפרד ולא רק ביחד, ועם הבעל ועצמך. וסידורים וקניות וגם קצת בישולים אה כן וגם לישון. ולמצא זמן לשבת עם החברה הטובה, וגם ההיא שמזמן צריכות להפגש ולא יוצא, וההיא שתמיד מגיעות לשיחות נפש גם אם לא התראינו שנה, וגם עם ההיא שחזרה לביקור מרילוקשיין וההיא שתכף נוסעת, וחברה חדשה שהכרתי לא מזמן ונראה שמשדרת על אותו גל והיא בעצמה עולם ומלואו שכדאי להכיר וההן שהכרתי וכבר כמעט נעלמו. ולך תמצא זמן להפגש. הרי אפילו שיחת טלפון כבר לא ניתן להשחיל אלא אם כן זה בזמן נסיעה למשרד…וחושבת להבדיל, על אמא שלי לפני שנים יושבת ליד טלפון החוגה במטבח ומוצאת לה זמן לשיחות ארוכות עם החברות. ולא עושה תוך כדי עוד 40 משימות..
וחושבת על הדור הבא שלנו לאיזה עולם נולדו ואיך הם יתמודדו עם הלונה פארק הזה. כבר רואה את הקושי של הבן כשרוצה גם כדורסל וגם טניס וגם טריאתלון וכולו בן 10 וקשה לי להמליץ לו אם לבחור ולהתפקס או אולי דווקא לנסות לזגזג בין הכל כמו שאמא שלו עושה..
ואולי זה בסדר זה הרי ממלא ומטורף לקפוץ מדבר לדבר ולטעום, כשעולמות שלמים פתוחים בפנינו. ולנו נותר רק לבחור, להנות מהמסע ומהבחירות ולנסות לזכור גם לנשום בתוך כל זה, לעצור מדי פעם להסתכל מסביב ולהודות. היה אחלה בניורק והכי חשוב שתכף חוזרת הביתה!