באמת שרציתי שתהיה לי הערב הארה.
אבל זה לא ממש קרה.
זה יותר התחיל כמו מחשבה על כשרון והגשמה.
על איזה דור של כשרונות אנחנו.
נראה כאילו לא משנה לאן תפנה מבט,
תגלה כשרון ענק.
הנה ההוא שמצלם מדהים, אבל ממש,
והנה ההיא שמפסלת בעוגות כביד אמן,
ההוא שמתנדב ועוזר לכולם,
וההוא שמנגן על הגיטרה וגם מצייר בווירטואוזיות רבה,
ההיא שמייעצת וגם מיוגה מתפרנסת,
ויועצת המשפט שחוצבת להבות בנאומיה
וההיא שכותבת שירה ומנחה סדנאות ועוד ועוד..
רק תפנה מבט, או תגלגל בפיד והם כולם שם מאירים את העולם.
וחושבת, איפה אני בסיפור הזה, וכמה צריך לרדוף אחרי כשרון, או אחרי חלום, ואיזה מהם בכלל. והאם חייבים? האם חיים ללא הכרה לאומית או בינלאומית הם חיים ללא הצלחה? האם חיים בלי מורשת וחותם מספיקים?
הרי מה אשיג בעצם אם אקפוץ על עניין הכתיבה, אקח לי כמה קורסים של כתיבת סיפורים ושירים ואולי גם הלחנה, הרי גם זה נשמע נפלא. הכי מעולה אהיה משוררת, אכתוב שיר וגם לחן, והוא יושמע בלי הפסקה ברדיו, וזאת באמת תהיה הגשמה. זאת מורשת. שאפילו מרגשת.
אוקי אז אהיה משוררת או אולי בעצם קואצ'רית. כזאת שמייעצת, ועוזרת לכולם לגלות את עצמם. כזאת שמשפיעה ומטילה חותמת. הו, זאת מורשת.
ואולי אצטרף לאיזה סטארט אפ קטן, אהיה יזמית וכרישה, לא אשן בלילות, אבל היי, אמציא המצאות שאולי יעשו כותרות.
לא לא, אולי אהיה סוכנת, כזאת שנמצאת מאחורי הקלעים, אבל שבאמת עושה את הדברים החשובים. בסוד העינינים מצויה, חולשת על כל פיסת מידע, מקבלת החלטות ומצילה עולמות. כן, זה ייעוד ושליחות, סוכנת המדינה עליה עוד ידברו רבות, או שלא.
סופרת, משוררת, כרישה או סוכנת, וכמעט גם שכחתי לבדוק את אופציית הזמרת.
מבולבלת כבר מכל הכיוונים,
מבזבזת שעות שינה על חלומות הזויים,
בינתיים אשאר לי באותה המשרה,
ולעולם הגדול מדי פעם אסע,
ואתבונן ואלמד ומדי פעם אכתוב שיר נחמד.
וגם אם זאת לא חותמת מאד גדולה,
גם כמה חיוכים הם סוג של הצלחה.
ומי יודע,
בלילות של ירח אמשיך לחשוב על הארה,
אולי היא עוד תגיע ואת העולם תפתיע.
מעולה ומהדהד
אהבתי את הכנות 💕