מזוודה או תרמיל? עם גלגלים או בלי? בכל זאת ארזתי לא מעט לסופ״ש הארוך הזה בסיני, למרות המלצת האתר לארוז רק בגד ים וספרים הצלחתי כהרגלי למלא תיק רציני. אז מצאתי במחסן תיק נשיאה גדול עם גלגלים שיהיה על בטוח.
דחפתי הכל: בגדים, חטיפים, ספרים, תיק כלי רחצה גדול ועוד את כל הדברים שהתלבטתי לגביהם. ארזתי אפילו את השנורקל שבכלל לא חשבתי עליו אבל החברה שנסעתי איתה הייתה מספיק חכמה להזכיר לי להביא. בכל זאת הוא לא נמצא ברשימת האריזה הסטנדרטית שלי. תיזכור חשוב. אבל אני הזכרתי לה דרכון אז נראה לי שאנחנו פיטיות.
הסיפור שלי עם הים הוא כ"כ מורכב. מצד אחד חולה על כל מה שקשור בו. מצד שני כל הסיפורים האלה של שיט ללב ים לדוגמה, שכנראה יעלה לי בחוורון, בחילה ותחושת חוסר שליטה. עמוק בים, רחוק מהיבשה. או נגיד להזרק באגרסיביות על בננת ים או מזרן שנגרר ע״י סירת מנוע. פחות ה cup of tea שלי כבר.
גם צלילה קצת מלחיצה אותי. מה יקרה אם משהו יקרה לבלון ולא יהיה לי חמצן, או למשקפת והעדשות? והמרחק מהחוף, עמוק עמוק מחת למים, כל אלו די מלחיצים אותי.
אבל לשנרקל דווקא כן. זה קל. חצי גוף במים, חצי באוויר. אני בשליטה מצד אחד ומצד שני וואו כמה יופי אפשר לחוות כך בשנרקול פשוט. כל עוד משנרקלים במקום הנכון כמובן.
אז הנה הזדמנות. סיני. המים תכולים תכולים והחופים בתוליים מבטיחים פוטנציאל גבוה.
ובכלל סופ״ש בלי המשפחה, לא אצטרך לשכנע אף אחד שכדאי/ זה לא מסוכן/ אין כרישים פה וכו' וכו'.
רק אני והשנורקל שלי.
ובחיפוש אחרי המקום הכי טוב לשנרקל אני נזכרת שהשארתי את נעלי הצלילה בחדר, והוא רחוק עכשיו. וחם, ואני כבר במים, על האבנים. וכואב לי ולא נעים אבל בכל זאת ממשיכים. הכחול הטורקיז של המים קורא לי. והאצות קצת מפריעות אבל מתגברת ועושה עוד כמה צעדים.
״תזהרי לא לדרוך על קיפוד ים״, מזכירה לי החברה. “איך בכלל נראה קיפוד ים?״ אני שואלת ובראש רק עולה לי שמוליקיפוד. אז אני מחליטה שכדאי לנסות לשחות במקום לדרוך על הסלעים, נשמע הגיוני בסה״כ. גם המכה מהסלע שחשתי בבטן לא מרתיעה אותי. ממשיכים.
וסוף סוף מגיעה למים העמוקים. הם עמוקים מאד יא יאללה והחוף כבר די רחוק ובינינו ים, סלעים ואצות וקיפודי ים שאלוהים יודע איך אני חוזרת את זה בחזרה. עושה נשימות עמוקות עם הרבה חמצן לריאות להירגע, ויורדת לראות את הקסם הזה שממש מתחתי. ויש שם עולם ומלואו צבעוני ושקט, של אלמוגים ודגים מכל המינים והקרקעית לא נראית בכלל, מרב שעמוק. וכמה שאיפות בחוץ של אוויר ואומץ ושוב שחייה מדהימה עם הייצורים המופלאים שלמטה. תזכורת למאמץ הגדול שהיה שווה.
כשמתעייפות שוחות החוצה, כמה גלים נותנים לי דחיפה מעל האצות וזורקים אותי אל החוף. אני מודה להם על שחסכו לי הליכה איטית על האבנים וייסורים נוספים. אני מסדירה את הנשימה על האדמה היציבה שאותה אני כ"כ אוהבת ורק אז מבחינה בחתכים שמעטרים את הבטן שלי ונחלי הדם שמלטפים אותה. שיט זאת המכה מהסלע אני מבינה.
כמובן שבאתר של הסטלנים עם ההנחיות לסיני שכחו לציין שכדאי לקחת קצת עזרה ראשונה, ואני כשארזתי היה לי בראש רק בגד ים וספר. מה שכן, לקחנו ויסקי ויין, זה דווקא הוזכר נדמה לי בהמלצות שהרי שם אין לקנות. מזל שויסקי ופצעים מדממים הולכים טוב יחד, הסכמנו.