23:00
בלילה. היציאה הרגילה לסיבוב הקצר עם הכלב. בשבועיים האחרונים נוסף הרבה מתח לטיולים
האלו. החושך שחור יותר, השקט שקט יותר. כל שער שנפתח ברחוב, כל חתול שמגיח, כל צעד
שמפתיע, מקפיצים אותי.
גם הראיה התחדדה. פנס מכונית שנדלק, צללית שמופיעה, מכניסים אותי לדריכות שיא.
היד
מחזיקה בשלף במפתח, מוכנה או שלא, להגן או לתקוף. תוהה אם ואיך מסי יגן עלי אם
יהיה צורך. נראה לי שבמקסימום הוא ינבח כמו שהוא יודע טוב לעשות ויצליח להעיר
מישהו מהשכנים. מחליטה שלא כדאי לי לבנות על זה. לא על הכלב, גם לא על השכנים.
נזכרת
בשאלה התמימה של הבת שלא ברור אם הצחיקה או העליבה אותי יותר כששאלה אם גם בגיל
שלי נשים מותקפות ברחוב. מסבירה לה. לא יודעת מה עדיף שתשאר תמימה כמו שהיא או שתהיה
קצת יותר מוכנה לעולם הזה.
ותכלס
כלום לא קרה. והכל כמעט קרה.
פעמיים
שהוא הגיח מולי כשהרחוב היה שומם מאדם. אופנוען עם קסדה. בפעם הראשונה בטיול לילי
עם הכלב, הוא רק רצה שאכוון אותו להגיע לרחוב אחר בשכונה. הצעתי לו להשתמש בוויז
וכשהסביר לי שהאפליקציה לא עובדת לו נכנסתי בעצמי לבדוק והדרכתי אותו. ההתעקשות שלו
שהוא לא מבין והבקשה שאראה לו בנייד שלו, לא הסתדרו לי טוב. אולי זה היה העניין
שלא ראיתי פנים גלויות מולי אלא רק אדם בקסדה. בכל מקרה, חזרתי על ההכוונה,
בתמימות ואפילו עם חיוך, והוא לא מוותר ומבקש שאתקרב ואראה לו על המפה במסך שלו.
אינסטינקט נשי כנראה הפעיל בתוכי איזה אזעקה ובצעדים מהירים הסתובבתי והתרחקתי
ממנו. אפילו התנצלתי שחייבת ללכת. מנומסת עד הסוף.
לא יכולתי להסביר לעצמי מה באמת קרה שם אם בכלל אבל
משהו הרגיש לי לא תקין. כשחזרתי הביתה לא הייתי רגועה ושיתפתי את הבן-זוג. אבל שנינו
היינו עייפים וזה לא היה נראה כמו דרמה גדולה, אז פתרנו את הנושא בכך שלא צריכה
להתקרב לכאלו אם נתקלת בהם. וזהו. שכחתי את העניין. לפחות עד שבת. בשבת בבוקר
יצאתי לריצה בפארק. הגשם לא הרתיע אותי. יש משהו קסום בלרוץ באוויר הנקי. הפארק
כמעט ריק חוץ מכמה מטורפים לריצה כמוני. להזיע מתחת לסווצ'ר הדק כשהגשם שוטף אותך.
את מרגישה בלתי מנוצחת. הכל קטן עליך. כשחזרתי בגשם ברחובות הריקים, שוב הופיע
אופנוע. אפילו לא הבנתי שזה אותו אחד. כשפנה אלי לא עצרתי. המוסיקה דפקה חזק באזניים
מנתקת אותי מכל המסביב
Oh, when you're big in Japan, tonight
Big in Japan, be tight
Big in Japan, where the Eastern sea's so blue
Big in Japan, alright
Pay, then I'll sleep by your side
Things are easy when you're big in Japan
Oh, when you're big in Japan
כשהתחיל לנסוע אחרי באין כניסה, האינסטינקט נדלק.
הדופק טס לשמים ובריצת ספרינט מטורפת הגעתי הביתה. עדיין לא קישרתי בין המקרים.
ובטח שלא הבנתי את הסכנה. אולי רק צרוף מקרים מוזר וזה סתם אדיוט שבא לו לנסוע באין כניסה.
רק
למחרת, בשיחת סמולטוק במשרד סיפרתי על "חוויות" השבוע. ערן הסתכל בי
במבט רציני ומיד אמר שנראה לו שיש לנו מטרידן בשכונה. פתאום זה נשמע לי הגיוני. חשבתי על זה
עוד כמה דקות, גם התייעצתי עם בן הזוג. "תבדקי בווטסאפ השכונתי. אולי עוד
מישהי נתקלה בו" הוא כתב. אזרתי אומץ וביד די קלה על המקלדת כתבתי את תאור
המקרה. בודקת בזהירות אם מישהי נתקלה במקרה דומה וגם סתם חשבתי לעצמי, כדאי שהבנות
יפקחו עיניים…
ומכאן כדור שלג.. לא עברו 5 דקות
ומישהי כתבה שקרה לה בדיוק אותו הדבר בקרבת מקום. אותו תאור מקרה אחד לאחד. גם היא
הריחה משהו מוזר ופשוט הסתלקה לפני שמשהו קרה. גם היא תהתה אם הייתה חרדתית יותר
מדי ואולי השאירה אדם במצוקה.. לאחריה נוספו עוד כמה דווחים של בנות נוספות. הייתה
הרגשה שיש פה משהו רציני. אחת אפילו סיפרה שבחורה התדפקה על דלתה ברחוב הסמוך אלי
לפני כמה ימים נסערת מאופנוען שהטריד אותה בבקשה לעזרה ואז חשף את עצמו בפניה. ומהווטסאפ
לפייס השכונתי. הרוחות התחילו לרגוש. חייבים לתפוס את המטרידן. חייבים סיורים.
תבדקו במצלמות. ומה עם להגיש תלונה במשטרה. ומה המשטרה תעשה עם כזאת. האחראי
הדיגיטלי של העיריה קלט את ההתרחשות ופנה אלי בפרטי לשאלות נוספות, הוא גם הכניס
לתמונה את השיטור הקהילתי. שלח לי ולבנות נוספות כמה סרטונים של מצלמות רחוב במטרה
שננסה לזהות משהו.. אבל היה קשה ממש לזהות כך אופנוען עם קסדה. הרוחות נרגעו או לפחות כך היה נדמה לי. כמה
ימים אח"כ הודיעה מישהי ששוב נתקלה בו. הפעם גם אונן מולה. סף הלחץ עלה.
ועדיין הודעות הקבוצה התערבבו להן בהודעות על רעש ילדי הצופים, על קורקינטים
מפוזרים, על קקי של כלבים שלא נאסף. ועולם כמנהגו.
כמעט.
אני הולכת לעבודה, ובערב בחזרה עוצרת
במאפיה לקנות כמה בורקסים לילדים. אופנוען מגיע גם הוא. הוא מוריד את הקסדה ומסתכל
עלי. אני מסתכלת עליו. אני לא חושבת שזה הוא. אבל גם אין לי סיכוי לזהות. אני רק
יודעת שפתאום גם המבט של המוכר בחנות נראה לי מאיים. למרות שאני מכירה אותו שנים
אני פחות מחייכת אליו היום.
הבוקר דיברתי עם חברה שסיפרה על בנות
כתה ד' ששמעו שיש פדופיל בשכונה. על אופנוע. הן בלחץ. הן אפילו מבינות מה זה
פדופיל. האמא בלחץ איך להסביר לילדה עכשיו על אנשים רעים בעולם. אני אמפטית אליה
כמובן. אומרת לה שאני חושבת שכדאי לדעת ולהזהר גם אם זה נראה מוקדם מדי. נזכרת
באמא שלי שתמיד הזהירה אותי מזרים. מגברים. מללכת לבד בחושך. זוכרת את החפירות
האלו טוב טוב, ואת זה שזה מצד אחד שיגע אותי ומצד שני שרט אותי מספיק כדי שלא אעז
ללכת לבד ברחוב.. והיום ברמה כזאת או אחרת, מוצאת את עצמי מעבירה את שרביט הפחד
לדור הבא.
אני חושבת עליהן באוטו בדרך למשרד. ברדיו
משמיעים את אייל גולן. אני לא יודעת ממה אני מתבאסת יותר. מזה שמשמיעים אותו או
מזה אני שנהנית מהשיר. עוברות 20 שניות אולי ואני מתעשתת. מעבירה לי לספוטיפי.
השיר של ירדנה ארזי קופץ לי. "אוי אלי אלי רק תפילה אשא, שהשמש תעבור עלי"
היא שרה. אני שרה איתה חזק. מנצלת את זה שאני לבד באוטו בכביש המהיר לשיר את ירדנה
ארזי בקולי קולות. נזכרת במדבקות שלה שהיו דבוקות לי על תיקיית הציור הצהובה בכתה
ד'. מנסה להזכר אם ידעתי אז מה זה פדופיל. נזכרת שידענו שיש בחור מהירקות שמתחבא
לפעמים בבנינים אז צריך להזהר ממנו.
עננים שחורים כבדים מעלי והגשם מתחיל. אני
מגבירה את הווליום והדמעות זולגות עם המילים התמימות של פעם. עם הזכרונות מאז.
"ישנם ימים ללא מרגוע
בם
לא אמצא לי נחמה
ומוכרחה
אני לנגוע
בעשבים,
באדמה
לפסוע
באותה הדרך
בתוך
פריחת הכרכומים
ולהיות
כל כך אחרת
לפרוח
ערב הגשמים"
(מילים: יורם טהרלב, " שהשמש תעבור
עלי").
הי מאיה,
את כותבת מקסים ואני תמיד נהנית לקרוא.
לא הייתי בפורום הנשים לאחרונה (אני לומדת בימי ראשון…)
קראתי את המצגת שלך והיא ממש מעניינת (ועשויה מעולה.). חבל שפיספסתי…
תודה ולהתראות במשרד:)