אתמול בליל סתווי וקר
יצאתי לעיר הגדולה
זאת שפועמת בלי הפסקה
והגעתי לצנטרום
הכי מהמם בעולם
זה עם הבתים בלבן, השדרה ובתי הקפה.
אבל היה די קריר וחשוך עד מאד
כאילו לא מספיק חושך בחוץ
מישהו ממש עמעם את האור
אולי שנבין שכדאי כבר לחזור.
והמשכנו ללכת בין בתי הקפה והמסעדות
שהיו פתוחים רק לשליחים עם קופסאות כחולות.
ומדי פעם ראינו גם תור
של כמה רעבים או צמאים למזור
והספסלים מעולם לא היו מבוקשים יותר
כמו בערב הזה
גם הדשא בשדרה
והעמוד בקצה
על כולם ישבו אנשים לאכול ולשתות
ולנשום אוויר של החוץ
ולהרגיש את הוויב של הצנטרום
זה שהטריף פעם לבבות
ועכשיו רק פעם לו בנשימות איטיות וקצובות.
והמשכנו ללכת
בליל סתווי וקר
וחיפשתי משהו חם לשתות
ובאחת עשרה בלילה
בעיר ללא הפסקה
נסגרו הדלתות
והאורות כבו
מישהו הוציא כמה גביניות
שמהבוקר נשארו
ולא ויתרנו וחתכנו דרך הנחלה
זאת שהייתה תמיד מפוצצת
והפעם הייתה די שקטה
חוץ מכמה אנשים במסיבת אוזניות
שרקדו לצלילי איזה דיג'י מוחבא
ובטח חלמו שהם בעולם ללא קורונה
ומכוניות משטרה
ועדיין שום סחלב לא נמצא
אבל ידענו שבאלנבי
תמצא הישועה
ובכרמל ראינו עוד אנשים
על כסאות ועל המדרכה
עם בירה או יין או סיגריה קטנה
וגם כאלו שישנו שם על הספסל כל הלילה
וישנו שם כל הסתיו ובכלל.
והיו קצת צעקות שיכורים
וצחוק של צעירים
ועיניים מחייכות
מבעד למסכות
של אנשים שרק רצו לחיות
כמו פעם
בליל סתווי וקר.