מפוחית, צ'לו, אקורדיון, וגיטרה מלטפת
ושירה מתוקה כמו עוגת קצפת,
מתנגנים בהרמוניה נהדרת,
לאשה אחת בסלון אחד קטן,
שמאזינה לפטפון לתקליט הצרפתי,
של זאת שחיה בורוד ולא התחרטתה על כלום.
וזה מזכיר לה לאשה סמטאות צרות, גשר קטן, גשם מטפטף ואהובה שכבר לא איתה.
והיא מתרגשת ומוחה דמעה,
והיא דווקא כן מתחרטת על מה שלא קרה,
ומספרת לבתה על החיים ואהבה, על גברים ועל בחירה.
והילדה מקשיבה ומבינה או לא מבינה ומחבקת את אמה.
ושוכחת כלא היה.
ועוברות השנים, אולי 20 או 30, בקרוב גם 40, ובלילה שכזה,
אשה אחת בחדר קטן,
שומעת פתאום אקורדיון, מפוחית וגיטרה
ומתרגשת נורא,
לחשוב על אמה ועל פאריס ועל מה שהיה ומה שעוד לא היה,
על זכרונות, על חלומות,
על שלא תמיד למדה מטעויות של אחרות.
על עולם מתוק ויפה ועיר אחת במיוחד,
עם צלילים שמתנגנים מפה של כל אחד.
וקראוסון ובאגט ואפילו ג'אמבון,
ועל טיסה של 3 שעות של פעם
ועכשיו של שנות אור,
על אשה זקנה שכנראה לא תצעד יותר ברחובות פאריס ואולי צעדה שם מספיק,
ועל אחת שלא הלכה שם מספיק ועוד תגיע היא יודעת,
היא מרגישה את זה בבטן ובראש ובאגן.
ועל שתיהן שאולי יראו ביחד או שלא את ההצגה, של השנסונים,
זאת שכבר לא עולה על שום במה בשום עיר.
ועל ילדה אחת קטנה שכבר הצליחה לצעוד שם,
ושומעת את הצליל של הפסנתר והגיטרה מזאת שבאה לה פתאום,
ועוד תשמע סיפורן של אחרות ותדמע,
ותשכח לבטח כלא היה.
