ביום ראשון אחד בנובמבר 2017, ישבתי בבית קפה בגואה, כמה שעות לפני החזרה לארץ.
ארוחת הבוקר המאוחרת על השולחן נראתה מושלמת. מיץ תפוזים טרי וקערת מוזלי עם יוגורט, פירות ודבש של הודו. הדבש קצת אחר מזה הישראלי. יותר דליל, פחות מתוק, כאילו התאים את עצמו לקושי של הודו.
מאוורר התקרה עשה את עבודתו לשם שינוי, והצליח למזג את הלחות וגם להעיף את הזבובים במחיר אחד.
המזוודה שלי כבר ארוזה והמונית תאסוף אותי ב-1400. גם הקפה מגיע לשולחן. ממש פינוק. שיעצרו לי את הרגע הזה.
מסביבי מיקרוקוסמוס של העולם: זוג גרמנים עם רסטות מתעניינים באיזה שיעור יוגה שעל לוח המודעות. כמה חבר'ה ישראלים שאחרי צבא מדברים בקול רם מדי על המסיבה שהייתה לפני כמה ימים, זוג ישראלים עם 3 ילדים קטנים ויחפים יושבים ואוכלים ארוחת בוקר כאילו העולם שבחוץ לא ממש נוגע בהם, מספרים לזוג אחר איך ברחו מהציוויליזציה, ואני, הייטקיסטית שסיימה כמה ימי עבודה בפונה, גונבת וויקנד של בטן גב.
אני בוהה בקפה וחושבת על איך לא הצלחתי לעשות איזה סדנה רוחניקית פה בגואה ועל איך עוד שניה אני חוזרת למרתון של החיים בתל אביב. אני מרגישה שאני יושבת על משהו, ומגלה על הכסא מתחתי פתק קטן. "בידוק אנרגטי, אבחון בנומרולוגיה, מדיטציה" ועוד כל מיני מילים שעוררו את יצר הסקרנות שלי. חתמה מישהי בשם נירה. ישראלית, איזה קטע, ואיזה באסה שלא נתקלתי בזה קודם. זה יכול היה להיות הסשן הרוחניקי שסימנתי לעצמי כיעד לנסיעה.
רעיון קטן, שובב, צץ לי לראש, כזה שיודע שהוא קצת מסוכן ופזיז אבל בכל זאת חשבתי: מה יהיה אם אוכל לקפוץ אליה עכשיו. כולה אחת עשרה בבוקר, המונית תגיע בשתיים, כלומר יש לי שלוש שעות שלמות, שזה המון בזמן שלי וכלום בזמן של הודו.
מה אכפת לי לבדוק. שולחת ווטסאפ למספר מהפתק. חולפות אולי שתי דקות ואני מקבלת תשובה שהיא פנויה בשבילי. "אני באה" אני כותבת לה, שותה את הקפה, האדרנלין גבוה כבר ויוצאת לחפש לי ריקשה לכתובת שנירה נתנה לי.
כמה דקות ואני כבר בדרכי אליה. יוצאים מהרחובות המרכזיים של גואה, ומתרחקים מהגסטאוסים, מהפרות ומהזוהמה והנוף מתחלף בהרבה ירוק ובשקט. אחרי כמה דקות נוספות עוצר לי הנהג ליד איזה דוכן קטן של בדים. מסביר לי משהו בתנועות ידיים ונוטש אותי. מה עכשיו? איפה אני בכלל? מדברת קצת עם החבר'ה בדוכן, שואלת על המקום של נירה אבל הם לא ממש יודעים איך לעזור. מזל שיש לי טלפון (כרגיל עם מעט מאד בטריה…), מצלצלת אליה והנה היא צצה מהבית הקטן בפינה ומסמנת לי להיכנס.
זה היה צריף קטן אבל מזמין מאד. הרבה כריות זולה על הרצפה, אבני קריסטל מפוזרות, איזה מטוטלת אחת הסתכלה עלי מהפינה ולרגע באמת חשבתי לעצמי שירדתי מהפסים שהגעתי לשם. וואלה, יכולתי להוריד עוד איזה שניים שלושה שייקים של אננס בזמן הזה על החוף. אבל מהר מאד נתתי לעצמי לזרום שם עם נירה והשאלות שלה ולהציף בפניה את הדילמות שלי. זה קטע איך עם זרים הרבה יותר קל להיות אמיתי. נראה היה שהיא הצליחה לקרוא אותי כמו ספר פתוח (טוב לא ממש קשה כשמשתפכים בפניך), לא יודעת אם ניסתה להגיד את מה שרציתי לשמוע, אבל היא ממש הראתה לי שהמספרים שלי מסבירים את החוזקות והמורכבויות שלי. והכי חזק שבישרה לי שאני מתקרבת לשנת השבע, מה שאומר שנת שבתון, ומבחינתה בכלל לא מעניין שאני לא מורה. בשבתון עוצרים ומחשבים מסלול מחדש.
יצאתי משם די מרוצה. וואלה שעה של ניקיון לנפש וכמה נקודות למחשבה להמשך. והראשונה הייתה איפה לכל הרוחות אני תופסת עכשיו ריקשה חזרה למלון. הזמן כבר דחק, עליתי על האופנוע הראשון שעצר לידי ואיכשהו הצלחתי להגיע למלון כמה דקות לפני המונית שתקח אותי לשדה התעופה. שמחתי שיש לי טיסה ארוכה לפני, מקווה שמספיק ארוכה כדי לנסות ולנווט את חיי מחדש.
מהמם…