בחיאת דינק שימו מסכה

השבת קפצתי להורים שלי לבקר. מאז כל הסיוט הזה שנקרא קורונה כך אנחנו מתראים. בסיבוב בשכונה, על ספסל בגינה הציבורית, פעם אזרו אומץ ובאו לארוחת ערב אצלי בחצר.
בדרך, בעוד אנחנו צועדים במרחק בטוח של 2 מטר אחד מהשני, אני קולטת קבוצת אנשים שחולפים מולינו, ללא מסכות. אני לא מתרגשת, הרי זה די שכיח לראות אנשים עם מסכות, בלי מסכות, כאלו ששמים אותם על הסנטר או על היד או הכי טוב בכיס. ושלא תבינו לא נכון, גם אני מאילו.
אבל היום קלטתי משהו שלא חשבתי עליו לפני. קלטתי את אבא שלי מסתובב עם הראש הצידה כשקבוצת מחוסרי המסיכות חלפו על פניו. אם היה לו לאן לברוח, היה בורח, אבל היתה זאת מדרכה צרה.
ואח"כ מקרה דומה כשישב על ספסל בפארק והתיישבה מישהי עם הגב אליו, בלי 2 מטר ובלי מסכה. הפעם כבר היה לו לאן לברוח. קם והלך.
אז מספרת את זה, כדי שמחר בבוקר כשנלך בחוץ נחשוב לא על הפרופסור הזה או האחר עם הנימוקים, המחקרים והסטטיסטיקות, אם המסכה יעילה או לא יעילה ועד כמה. נחשוב על אוכלוסיה שלימה של המבוגרים ובעלי מחלות הרקע, שמאז הסיוט הזה מפחדים מאד ממה שקורה בחוץ. מפחדים לחיות, מפחדים ללכת ברחוב. והדבר היחיד שאיכשהו מרגיע אותם היא ההגנה של המסיכה. אז בשביל אבא שלי, ובשביל אבא, אמא, סבתא או סבא של מישהו אחר, בואו ונלבש את המסיכות כמו שצריך. ונקלל ונחנק איתם, אבל הם, אוכלוסית הסיכון, יוכלו קצת להמשיך לחיות פה.
אה כן ועוד משימה אחת בשביל כולנו, אם אנחנו כבר במודעות למבוגרים/קשישים האהובים שלנו באשר הם, בואו נעשה מאמץ עילאי נוסף ונשקיע קצת יותר זמן איתם בימים האלו. אנחנו עוברים גהנום ומתבאסים על החופשה בחו"ל שהתבטלה, על שאין קולנוע ומשחקי כדורגל נורמליים ובגדול שלקחו לנו הרבה מהמותרות. להם לקחו את תחושת הערך כי הם כבר לא עוזרים עם הנכדים, להם אין עבודה כבר מזמן, ועכשיו גם חיי תרבות אין, והתחבורה הציבורית מסוכנת כך שהם פחות ניידים ובגדול משרד הבריאות מנחה אותם "לעשות רק את מה שהכרחי". ואני תוהה מה הכרחי לאנשים בני 80 פלוס ואיזה מסר מנסים להעביר להם פה. אז תנו להם חיבוק גדול גם אם הוא מרחוק. כי גם את זה לקחו להם.