בכל פעם שסוזי משקרת השיר של דן תורן "ושוב
השקר הזה" מתחיל להתנגן!
בפעם הראשונה שזה קרה היא חשבה שזה מיקרי. בפעם
השניה כבר חשבה לעצמה שזה צירוף מקרים מוזר. בפעם השלישית ובאלו שאחריה כבר ידעה.
ידעה שיש מישהו או משהו בעולם הזה ששם לב לכל מה שהיא עושה ואומרת ומסמן לה עם
השיר שהנה היא נתפסה בשקר.
וכך סוזי מצאה את עצמה נזהרת מאד בדבריה. גם כשהיא
ממש צריכה לשקר היא עושה חישוב מהיר של כמה הדבר יביך אותה או אולי אפילו יסגיר
אותה כשהשיר פתאום יתנגן. כבר קרה באחד השעורים באוניברסיטה שנפלט לה איזה שקר תוך
כדי תשובה למרצה בכיתה מלאה. וכמה מביך היה שפתאום משום מקום התנגן לו השיר בדיוק
כששיקרה. מאז לא חזרה על שקרים בשיעור. למען הדיוק לא חזרה לדבר בשעור. מה שבטוח
בטוח.
בברים לעומת זאת אין לה בעיה לשקר. גם אם דן תורן
מגיח עם השיר שלו בדיוק ששיקרה בד"כ הוא מתמזג באוויר הדחוס של הבר ואף אחד לא באמת שם לב.
וכך למדה סוזי לחיות עם המצב בצורה סבירה.
עד לפני שבועיים שהכירה את מאור. הוא היה כל מה שאיחלה
לעצמה ועוד. עם חיוך גדול ועיניים צוחקות וטובות. וגם גומה אחת בסנטר. מה צריך
יותר. אה כן וגם גבוה וחטוב. בקיצר הבנתם.. ומאז נפלטו לה כבר לידו שני שקרים
קטנים. אולי אפילו לא הייתה שמה לב אליהם אלמלא השיר של דן תורן שהתחיל להתנגן לו
בדיוק באותו הרגע.
ומאור, הוא לא רק חתיך עם עיניים טובות. הוא גם
בחור חכם. בפעם הראשונה שהתנגן לו השיר תוך כדי שיחה בסלון ביתה הוא הרים גבה.
בפעם השניה כשזה קרה תוך כדי ארוחת ערב רומנטית שלהם במסעדה שקטה כבר זיהתה אצלו
מבט מהורהר.
סוזי ממש נלחצה. מאור מצא חן בעיניה מאד והיא לא
רצתה לאבד אותו בגלל ההרגלים המגונים שלה. היא חייבת למצוא דרך לפתור את העניין
אחת ולתמיד היא חשבה.
בהמשך אותו הערב סוזי לא הייתה עצמה. הייתה מכונסת,
שותקת. מאור מצידו גם לא היה הוא עצמו. הוא מצא את עצמו מהרהר רבות על מה שחשב
שהבין שקרה. לאחר ארוחת הערב כשצעדו בנחלת
בנימין אמר לה:
"אני חייב לשתף אותך במשהו שרץ לי בראש. זה
הזוי אבל נדמה לי שכל פעם שאת אומרת משהו שהוא לא לגמרי אמת השיר של דן תורן
"ושוב השקר הזה" פתאום מושמע."
סוזי שתקה והם המשיכו ללכת.
מליון מחשבות רצו לה בראש. מה להגיד לו? אם תאמר
את האמת הוא יברח. אם תשקר שוב יגיע השיר של דן תורן משום מקום והיא תתפס.
לפתע היא התחילה לצחוק. צחוק מטורף כזה. מתגלגל.
כזה שלא יכולה להפסיק אותו. ומאור? מאור הסתכל עליה ונדבק גם הוא בצחוק המתגלגל.
כאילו הבין כמה הזוי הוא נשמע. הם המשיכו ללכת בנחלה צוחקים צחוק מתגלגל כשהעוברים
והשבים מסתכלים עליהם בקנאה.
זה לקח כמה דקות עד שסיימו לצחוק. איזה שיכור
שעבר מולם פשוט התקרב אליהם קצת יותר מדי וזה מיד איפס אותם. הם המשיכו ללכת
בשתיקה. נושמים ושותקים כאילו מנסים למתוח את הרגע הנוכחי כי פוחדים ממה שיבוא
אח"כ.
"תראי" מאור התחיל. "את צריכה
להיות כנה איתי ונתמודד עם מה שזה."
"זה לא שאני כזה צדיק אבל אני לא מוכן
שתשקרי לי"
"בטח לא צדיק" ענתה לו סוזי.
"מתערבת שלך אין שום סוד ומעולם לא שיקרת לאף אחד".
מאור החוויר לרגע. "אוקי. אספר לך את הסוד
שלי אם תספרי לי את שלך."
טוב חשבה לעצמה סוזי. אין ברירה אלא לספר. והוא
יברח זה ברור. בפעם הבאה בבחור הבא תהיה חייבת להיות זהירה יותר. חשבה ופתאום עלה
לה רעיון. "בוא נכתוב על פתק אחד לשני את הסוד. ונחליט שלא משנה מה אנחנו פה
אחד בשביל השני. ממשיכים ומתמודדים. כי ככה זה כשאוהבים."
"אוקי" אמר לה מאור.
הם נכנסו לפיצוציה לבקש עט וחתיכת נייר. קנו גם
קולה וטעמי בשביל האנרגיה.
בעוד סוזי כתבה כמה משפטים קצרים במהרה נראה שמאור
לקח את הזמן ובסוף שרבט משהו על הנייר.
מה כבר הוא כותב שם חשבה לעצמה. בסוף הוא יהיה
רוצח סידרתי והשקרים שלי יהיו בוטנים בלי מלח.
זהו. הוא סיים. הם לחצו ידיים והעבירו את הפתקים.
מאור פתח ראשון את הפתק וקרא: "אני משקרת
לפעמים ככה בקטנות על הציונים באוניברסיטה, על כמה שילמתי על איזה נופש, על כמה
אני שוקלת וכאלה. ובאמת השיר של דן תורן קופץ לו משום מקום. לא ברור לי איך.
מבטיחה לעבוד על עצמי אם תסכים להמשיך למרות הכל".
מאור הרים אל סוזי עיניים ושתק.
עכשיו היה תורה של סוזי לקרוא: "אני נשוי. עם שני ילדים. וחתול".
