המתנדבת

האמת היא שאני נראית האדם הכי מאוזן שתפגשו. ובעצם עד לאחרונה גם אני האמנתי בכך. תמיד אמרו לי שאני כ"כ רגועה ובשליטה ובטח אף פעם לא מתעצבנת. וגם קולית כזאת, עושה מלא דברים מגניבים, מתקתקת עבודה, מתקדמת, ילדים, בעל, מג'נגלת יפה בקיצור.

לכן זה היה בסה"כ הגיוני כשלקחתי על עצמי בשבוע שעבר עוד משימה בעמותת "הלוחמים" בה אני מתנדבת. רמי, המתאם בין המנטורים למנטייס, ביקש כל כך יפה והסביר שיניב ממש זקוק למנטור ושאני אהיה מצוינת בשבילו. דמות נשית עבורו כך אמר. אז מה היא עוד משימה בשבילי, עוד כדור באוויר, בקטנה חשבתי לעצמי.

כבר למחרת נוצר הקשר כשיניב פנה אלי בווטסאפ עם הרבה אנרגיות ואימוג'ים. דיברנו קצת בטלפון והוא נשמע מתלהב מהקשר שעומד להרקם ולא הפסיק להודות לי. חשבתי שזה די מצחיק ההתלהבות שלו עוד לפני שבכלל התחלנו, אבל הזכרתי לעצמי שהוא בן 21, זה דור אחר שאני כנראה לא ממש מבינה. וזה גם החמיא לי מאד כך שבכלל לא הוטרדתי מזה. בסוף השיחה קבענו שניפגש לקפה בארומה לא רחוק מהבית שלי. שנכיר אחד את השניה קצת יותר ונראה איך אנחנו מתקדמים.

הפגישה הראשונה וגם השתיים שאחריה היו מוצלחות ממש. יניב סיפר לי על עצמו ועל הפשן שלו להיות איש מכירות. היה נראה שהוא מאד בטוח בעצמו ונחוש להצליח ומהר. אני מצידי ניסיתי לכוון אותו דווקא להסתכל על לימודים אקדמאיים ולנשום קצת. לבנות מסלול עם דרך ובסיס רחב. היה נראה שיניב פחות התחבר ויותר רצה את הכאן ועכשיו. נו טוב דור המליניאל הזה, חשבתי, אין להם זמן ל4 שנות אוניברסיטה. הם רוצים הצלחות וטייטלים מ day one . בגלל זה כשהציע שאסדר לו ראיון עבודה אצלינו במשרד, זה היה נראה לי בסה"כ הכל הגיוני. כלומר, מבחינתו. הוא ידע שאני עובדת בחברה גלובלית גדולה, ובכזאת מן הסתם יש מחלקת מכירות גדולה, ובטח יהיו מוכנים לקפוץ ולקחת ילד בן 21 בלי נסיון אבל עם הרבה אנרגיות.

ידעתי שאין לזה סיכוי. בלי תואר רלוונטי וקצת פז"ם לא יסתכלו עליו. הוא ילד עם רשיון לטוסטוס שעושה משלוחים, אבל בכל זאת ניצלתי כמה קשרים שלי כדי לסדר לו ראיון. לא רציתי להראות לו כמה קשה העולם הזה ואיך לא תמיד כל דלת נפתחת לך בדיוק כשאתה רוצה. וצדקתי. כששי ה country manager  שלנו  סיים לראיין את יניב הוא מיד הגיע אלי לקיוב.

 "את באה לקפה?" הוא שאל.

"בטח באה" אמרתי.

במטבחון הוא סגר את הדלת אחרי שנכנסתי והרצין פתאום.

"מה הבחור הזה בשבילך תגידי?" הוא שאל.

 "הוא המנטי שלי, אמרתי לך". עניתי ולא ממש הבנתי לאן כוון החקירה הזה הולך. אבל משהו התחיל להריח לי מוזר.

"הוא טוען שאת הבטחת לו עבודה אצלנו. ושאת גם מנהלת איתו יחסים. כאלו שהוא לא ממש רוצה". אמר שי בקלות כזאת כאילו הוא מתאר את הפיטשרים האחרונים של המוצר שרק הוצאנו.

"מה??? אתה רציני?" לא ידעתי מאיזה כוון בכלל זה הגיע. "אני לא מאמינה שהבחור התמים הזה לכאורה פשוט עשה לי תרגיל". אמרתי.

"זה נכון?" שי המשיך בחקירה.

"נראה לך שי? השתגעת? זה נראה לך הגיוני? הוא יכול להיות הבן שלי". לא האמנתי שאנחנו מקיימים את השיחה הזאת.

"טוב, בקיצור נראה לי שהסתבכת" פסק שי. "אני חייב לרוץ לשיחת ועידה, כבר מאחר. תעיפי את המשוגע הזה מפה וגם מהחיים שלך וכמה שיותר מהר, אה? ותדברי עם אילנה מה legal , תראי מה צריך לעשות עם זה". אמר ונעלם במסדרון הארוך.

מילאתי לי את כוס הקפה. הרביעית שלי היום. ושתיתי אותה לאט לאט. נשמתי לי כמו שהמנטורית שלי לימדה אותי. רק להתבונן. שום החלטה, רק נשימות.

הבטתי בטלפון. היו לי 3 שיחות שלא נענו מיניב. ועוד שתיים מהבית. הייתה לי גם שיחה חשובה עם לקוח שכבר איחרתי אליה. נשימות.

יצאתי מהמטבחון והלכתי לחדר הישיבות הקטן. זה עם הקירות הדקים ששומעים ממנו הכל. ידעתי ששירי וקרן בחדר הסמוך. הרמתי את הטלפון ואמרתי "יניב, איזה שקרים סיפרת פה לשי? אני מבקשת שלא תיצור איתי קשר יותר. ומחר תשמע מהמחלקה המשפטית שלנו. עוד תצטער על הצעד הזה". כך אמרתי כשהטלפון ליד האוזן אך סגור לגמרי.

יצאתי בצעדים זריזים דרך המדרגות הפנימיות למטה לרחבה. תקתקתי ליניב ווטסאפ מהיר "מתוקי חכה לי באוטו שלך כבר מגיעה". וגם "דיברתי עם שי, הוא רוצה שאכין אותך קצת יותר ותחזור לראיון נוסף בהמשך".

הוספתי גם אימוג'י של 3 לבבות אדומים ונשיקה.