אימון ריצה

זה התחיל כעוד אימון ריצה סטנדרטי של תקופת הסגר האחרונה. ריצה בטווח של 100  מטר קוראים לזה. מקיפה את הבלוק השכונתי בפעם המי יודע כמה והנה פתאום משום מקום קופץ עלי קוקר ספנייל, קטן ועצבני ונושך אותי ברגל. ביס טוב כזה, עם הרבה שיניים.

מיד אחרי שמסיר את אחיזתו ממני, מוצאת את עצמי, כמעט באוטומט, מרגיעה את בעלת הכלב, שכנה מבוגרת, שהנה "כלום לא קרה" ו"הכל בסדר". היא מציעה שאכנס לביתה לשטוף את הפצע או לשתות מים קרים אבל  אני עונה שאשטוף אותו כבר בבית. אני גרה ממש קרוב, ובכלל, היום הרי אי אפשר סתם להכנס לבית של מישהו.

אני מזדרזת להגיד תודה ושלום וממשיכה בריצה. הדופק גבוה, הפעם זה האדרנלין ולא מאמץ הריצה, מאיצה באופק הקטן שימהר כי אמא חייבת להמשיך באימון. והוא משתרך אחרי בקורקינט הכחול שלו, כולו מרוגש, אפילו די מבוהל, מבקש שנחזור הביתה לשים פלסטר על הפצע כי הנה הרגל מדממת והוא דואג. אני עונה לו שזה שום דבר ושימהר כבר כי הוא מעכב אותי. מוסיפה גם דחיפה קטנה שיבין שאני ממש ממהרת. הוא מושך באף, נעלב קצת, אוסף את עצמו ברצינות ומאיץ אחרי.

דקות אחר כך, כבר בבית, הדופק ירד אבל האדרנלין עוד גבוה, מבינה שחייבת לחזור לשכנה.

עושה שוב את אותה הדרך אליה, חייבת הרי לבקש פרטים על הכלב, לוודא שהוא מחוסן. איזה סרט. מאיפה הוא הגיע הכלב הזה בכלל, ואיך זה שדווקא אני שמתה על כלבים, ננשכת כבר בפעם השנייה בחיי. ועוד תוך כדי ריצה. מישהו אולי מנסה להגיד לי משהו פה? ובכלל, מה אעשה עכשיו בלי הריצה. בטח יקח כמה ימים עד שהרגל תתאושש ואוכל לרוץ שוב. איך ארגע מכל הטרפת הזאת בלי ריצה.

 אני מגיעה אליה הביתה. עכשיו בפעם השניה שמה לב לשלט המאיים על השער "זהירות כלב נושך". מצלצלת בדלת. הכל חשוך מבפנים. מנסה לשמוע אם יש איזה תנועת חיים בבית. מצלצלת שוב. עוברת דקה אולי שתיים והדלת נפתחת. היא יוצאת אלי בצעדים מהוססים מעט. כמו לא בטוחה למה חזרתי.

"רק רציתי לברר קצת פרטים על הכלב, אם הוא מחוסן." אני אומרת.

"כן, בטח" היא עונה לי. היא שולפת את הנייד שלה ונותנת לי את פרטי הוטרינר. מבטיחה שהכלבה מחוסנת ובריאה. היא בכלל לא מבינה איך זה קרה וכל כך מתנצלת.

"את לא תסגירי אותה נכון?" פתאום היא שואלת. "אני לא אשרוד אם תקחי לי את הכלבה".

קצת מבוהלת מהשאלה אני מגמגמת ואומרת משהו כמו "מה פתאום. אני רק צריכה לוודא שאין לה כלבת, אני אדבר בבוקר עם הווטרינר". היא חצי מחייכת בהיסוס ומודה לי. אני מתקפלת משם מהר. משהו לא נראה לי בכל הסיטואציה הזאת. מה פתאום היא לא תשרוד. ולמה אני פתאום מרגישה מאוימת. הרגל מתחילה לכאוב לי. הדימום לא מפסיק אבל אין מצב שאני נוסעת עכשיו לבית החולים.

בבית אנחנו מתיישבים לאכול ארוחת ערב. הילדים סקרנים. מודאגים קצת. רוצים לדעת מה אעשה. אם אסגיר את הכלבה. ואולי צריך ללכת לבית חולים. אולי יש לה כלבת. הדם לא עוצר.  אני מתייעצת עם כמה בעלי כלבים. לשטוף ולסגור את הפצע או להשאיר אותו פתוח שינשום? הוא עמוק אבל כבר לא כואב לי כל כך. הוא קצת מעליב הפצע. באמת שלא מגיע לי כזה פצע. לא עשיתי לכלבה כלום, והנה מה היא עשתה לי. אבל היא לא אשמה, היא כנראה נבהלה מהקורקינט של אופק. אולי היא לא אוהבת כלי רכב שנוסעים מהר לידה. והיא הייתה עם רצועה, כלומר גם האשה בסדר. אני לא זוכרת איך זה קרה בכלל. אבל פתאום קופצת לי תמונה לראש, האשה במבט מקפיא מסתכלת עלי.

אני חוזרת להתרכז בחביתה הקרה שלי. אני עייפה וכבר מאוחר. אטפל בזה מחר אני אומרת להם.

בלילה אני חולמת על הארוע. בחלום אני חוזרת לבית של השכנה ונכנסת אליו. בחלום אין קורונה ואפשר להכנס לבתי זרים. הבית חשוך ושקט. אני רואה שם את השכנה ישנה במיטה זוגית ולמולה גבר בצד השני. הכלבה ישנה למרגלות המיטה, קרוב לאשה. האויר עומד שם ללא תזוזה ואני מנסה להבין מה לא מסתדר לי שם בתמונה. פתאום נפתחות אלי העיניים שלה ואני מתעוררת בבהלה. פאק, מה נהיה. הרגל כואבת לי אבל אני מסתובבת בכבדות וחוזרת לישון.

הבוקר מגיע. אני מרגישה הרבה יותר טוב כך נדמה לי. מצחצחת שיניים ומחליטה להוריד את הפלסטר. אף פעם לא הייתי טובה בלטפל בפצעים אבל מנסה בכל זאת. תוהה אם להעיר את הבעל שיעזור אבל מחליטה שיכולה לעשות את זה בעצמי.

אופק מתעורר לו גם, בפיג'מת הספיידרמן שלו ושמיכי, הוא מגיע לראות מה שלום הפצע. לאט אני מסירה את הדבק ורואה את הבשר החשוף. סימני השיניים כמו שעון עגול מזכירים לי את שארע אתמול. קצת מעורפל לי פתאום ומחשיך. אני מתיישבת. "תקרא לאבא" אני מבקשת. "תקרא לו, נו", הפעם בתקיפות. "אבא, אמא רוצה שתוריד לה את הפלסטר" אני שומעת אותו קורא מרחוק.

 "גלי", "גלי", קול חזק קורא לי ואני מתעוררת. התעלפתי. אני מאופסת עכשיו. כנראה מראה הפצע לא עשה לי טוב. צריכה לזכור לא לנסות להיות כ"כ אמיצה בפעם הבאה.

אחרי הקפה אני כמעט כמו חדשה, מתחילה עוד יום של עבודה מהבית. מדברת עם הוטרינר שמרגיע אותי שהכלבה בסדר גמור ואפשר להמנע מהסגרה ופשוט לעקוב ולראות שהיא מתפקדת בצורה נורמלית ולא מתה ב 10 הימים הקרובים. מסתבר שכלב יכול להדביק אדם בכלבת רק בטווח של 10 ימים לפני מותו. כלומר כל עוד היא לא מתה ב 10 ימים הקרובים אני יכולה להיות רגועה.

אני מתקשרת לשכנה להגיד שהכל בסדר אבל היא לא עונה. כותבת לה ווטסאפ ואפילו שולחת אימוג'י של פרח. ככה כי הייתי במצב רוח טוב. מתחילות שיחות הוועידה עם העבודה ואני נשאבת אליהן בלי בעיה בכלל. הפצע כבר לא מדמם, אבל נראה שיחליף צבעים בימים הקרובים. הוא גם כואב עדיין ואולי אפילו התנפח אבל אני מתעלמת ממנו. הוא יעבור אני בטוחה.

בערב מול החדשות המדכאות, עולה לי שוב תמונת האשה עם המבט המקפיא. אני נזכרת שלא ענתה לי לווטסאפ בכלל. זה מוזר, חושבת לעצמי, יכלה לפחות להגיב, לשלוח פרח אימוג'י בחזרה.

"אמא, אני רעב" שומעת קול שמחזיר אותי למציאות. "אוקי אוקי אני באה", אני מדדה למטבח לארגן איזה משהו לאכול.

למחרת אני עושה הליכה קטנה להתאוורות בשכונה. עדיין לא רצה, זה יקח עוד כמה ימים עד שהפצע יחלים אני אומרת לעצמי. כשאני עוברת ליד הבית של השכנה, מבחינה בהתגודדות של כמה אנשים שם. מוזר חושבת לעצמי, משהו בטח קרה, התקהלויות הרי אסורות עכשיו. אני מתקרבת בסקרנות לבית ושואלת איזה נער שעמד שם אם קרה משהו. "היא מתה" הוא אמר. ואני לא ידעתי איך לשאול, אם זאת הכלבה או השכנה.